החבר - אלזה מורנטה

החבר - אלזה מורנטה (חלקו הראשון של הסיפור) החבר / אלזה מורנטההייתי נער בן שלוש–עשרה, תלמיד גימנסיה. בין חבַרי לכיתה הרבים, שלא היו לא יפים ולא מכוערים, היה אחד יפה–תואר. הוא היה מרדן ועצל מלהיות הראשון בכיתה, אבל לכולם היה ברור שמאמץ מזערי מצדו יספיק כדי שיהפוך להיות כזה. האינטליגנציה של איש מאתנו לא התגלתה כצלולה וכמוצלחת כמו זו שלו.הראשון בכיתה* הייתי אני: הייתה לי נטייה פיוטית, ובחשבי על החבר, צץ בי רצון לקרוא לו רב–מלאך. כשאני נזכר בו בשמו זה, אני חוזר ורואה את ׂשער הזהב שלו, הארוך למדי, את קימור לחייו התואם בעדינות כזאת את זה של שפתיו, ואת האור הגאה של עיניו. אני חוזר ושומע גם את צחוקו המלא התמכרות ילדותית: כמו מים שנשארו צלולים לאורך כל השנים הללו. הטבע פינק את חבִרי כל כך, שאיש מאתנו לא הטיל ספק שכך גם מתייחס אליו הגורל. יהירותו הייתה מוצדקת, הוא ודאי הכי עשיר מכולנו. שערותיו היו מסורקות היטב, עניבותיו היו מקסימות, וספרי הלימוד שלו היו כרוכים בקרטון נאה, אדום ומבריק. איש מאתנו לא ראה את עצמו ראוי להיכנס לביתו; שמבלי שראינו אותו, הצטייר בעינינו מלכותי.כל יום הייתה באה לקחת אותו אישה, שלפי מה שאמר הוא עצמו, הייתה המשרתת שלו. היא הייתה גבוהה ומסויגת, אפשר לומר יהירה, והיו לה לחיים חיוורות, עפעפיים רפויים של מי שישן מעט בלילה, וצמה כה נהדרת וכבדה, עד כי נראתה כעשויה מזהב מוצק: אסופה בפקעת על עורפה, כמנהג פשוטות העם. השניים היו מחליפים חיוך שהיום אני רואה בו שותפות לדבר עבֵרה; אחר כך הייתה האישה לוקחת מידיו של החבר את הילקוט, במסירות כנּועה בדיוק כמו של משרתת. והם היו הולכים להם יחדיו לעֵבר אותו משכן שאף פעם לא ראינו, ושהייתי מפתח סביבו דמיונות. אף שאני הייתי הראשון בכיתה ולא הוא, הייתי מתמלא גאווה כשקרא לי בשמי הפרטי, אָאּוגּוסטֹו, במקום לקרוא לי בשם המשפחה, כפי שקרא ליתר התלמידים. יום אחד… אפיינו את דמותם של החבר והמספר על פי חלקו הראשון של הסיפור באמצעות השלמת הטבלה התייחסו * לאפיון חיצוני*אפיון פנימי*יחס הדמות אל הדמויות האחרות המספר החבר תבחינים אפיון חיצוני אפיון חיצוני אפיון פנימי אפיון פנימי החבר - אלזה מורנטה (המשך הסיפור) החבר / אלזה מורנטהיום אחד החבר הוזמן אל הקתדרה של המוֶרה כדי להיבחן, הבחינו אחדים מאתנו מיד שפניו שונות. בעיניו היה מין פחד נסתר. הוא נראֶה, חשבתי ברחמים, אחד שיצא מן הבית והשאיר בתוכו אורח פראי, שבהיעדרו עלול להסתער על החפצים האהובים שלו. עם שאלתו הראשונה של המורה, הוא נעץ עיניים נדהמות בקתדרה; אחר כך פרץ בבכי מוזר. מוזר, מכיוון שלא היה משחרר וספונטני, כמו זה של ילדים אחרים בגילו; אלא מאומץ, מר כמו זה של מבוגרים בכאבם, ומאובן, ובלי מִפלט. כשראינו אותו בוכה כך, בראש מורכן בין הזרועות ומיטלטל בזעזועים, נתקפנו אותה אי–נוחות מציקה שמרגישים כשרואים גבר בוכה.בבוקר המחרת נודעה לנו הסיבה לכל זה: למעשה, החבר לא הגיע לבית הספר משום שאמו, שכבר הייתה חולה ימים אחדים, מתה בלילה. גם נודע לנו שאמו הייתה אותה אישה פשוטה עצמה שנהגה לחכות לו ביציאה; מן–הסתם התבייש בעוניו, ולכן העמיד פנים שהיא המשרתת שלו.הקומדיה המאוסה הזאת עוררה בנו בוז כלפי החבר; אבל מאחר שחדל לבקר בבית הספר, לא יכלו התלמידים האחרים להתנקם בו. הנקמה נשמרה בשבילי. לחבר, שכבר קודם לכן היה יתום מאב, לא היו קרובים אחרים מלבד דֹוד בעל חנות, שאסף אותו כמעשה חסד והעמיד אותו בחנות בתור שוליה. לא עברו חודשים רבים מאז שעזב את בית הספר עד שאני, שנכנסתי במקרה לחנות הזאת, גיליתי אותו. בדיוק יצאתי משיעור, והחזקתי את הספרים תחת הזרוע. הוא לבש בגד צר מדי וקצר מדי; ומעל לכתפיו הדקות למדי היו פניו הילדותיות יפות כל כך, שלמרות רצוני התחשק לי לקרוא לו ביני–לבינו כמו קודם: רב–מלאך. הוא הביט בי בחיוך קטן מאולץ של ילד מוכה, שכדי לא לתת לך סיפוק מעמיד פנים שלא קרה כלום. אבל כשראה אותי קריר ושותק מעבר לדוכן, אולי ניחש את הבוז שחשתי כלפיו כמו כל הנערים האחרים. אישוניו נדלקו ביהירות, חיוכו הפך מנצח ומזלזל, והוא אמר לי בקול נמוך: חרשן. איני יודע מי צר בשבילי את משפט התשובה והביא אותו אל שפתַי הילדותיות.הוא מהדהד בי כאילו הוא זר, ובכל זאת ביטאתי אותו: "בן של משרתת", אמרתי לו. בקושי נותר לי זמן, אחרי הדברים האלה, לראות את הסומק הבוער שלו, ואחריו, מיד, את החיוורון שלו: הוא נראה לי כה עזוב וחסר הגנה בנחיתותו, שבבת אחת חזרה אלי, בשלמות, אהבת החבר הילדותית שלי. יצאתי בריצה מן החנות. מאז לא ראיתי אותו שוב, ולא שמעתי שמדברים עליו; אך גם היום, למרות הבוז שלי, רגשותַי כלפי החבר הזה הם כאלה, שלּו נודע לי שהוא בכלא )אינני יודע מדוע נחושה דעתי שהשערה זו היא הקרובה ביותר לאמת(, הייתי מוכן לשבת במקומו ובלבד שישוחרר. כיצד התייחסו חברי הכיתה לחבר לאחר הגילוי על אימו ? הערכה הבעת בוז אהבה קבלה דחייה רצון לשיתוף רצון לפגוע לעג מה דעתך האישית לגבי יחסם של חברי הכיתה אל החבר לאחר הגילוי על אמו ?נמקו.האם הייתם בוחרים לנהוג אחרת ? או שהייתם מרגישים כלפיו אחרת ? מה הרגיש המספר כאיש בוגר בדיעבד על המקרה ? כעס אכזבה חרטה בלבול עצב תחושת נקם פחד